הרפואה נשענת על הנחות יסוד מתחומי ידע מדעיים אך חשיבותה במפגש רופא -

חולה. ההתמקדות במדע גורמת לתחושה שהרופא שבוי במודלים ביו־רפואיים.

מחקרים מדברים על תחושת ניכור הנגרמת מעומס מטלות: התחרות בעולם

האקדמי, ההתעדכנות הבלתי פוסקת והתפקידים הביורוקרטים.

על חשיבות הדיאלוג האנושי מדבר מרטין בובר בספרו "אני־אתה": " כלום יכול

הרופא העסוק בעבודתו לכנס את הכוח הדרוש להגשמתו הדיאלוג הזה לגבי כל

חולה וחולה?"

בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס ובימיהם של איבן סינא והרמב"ם היה הרופא

איש אשכולות שעסק במדעים ובה בעת בכתיבה ובפילוסופיה .

בעולם מתגברת הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה במונחים של "היות

אדם". אחד התהליכים הוא פיתוח הדיאלוג רופא- חולה באמצעות לימוד מדעי

הרוח בבתי הספר לרפואה, תהליך מתקדם בארה"ב שם נלמד תחום ה- medical humanities כחלק מתכנית הלימודים.

כרופאה בוגרת סאקלר וכסופרת הגעתי למסקנה שחינוכו של רופא העתיד צריך

להתבסס על איזון בין כישוריו המדעיים והטכנולוגיים לבין אלה ההומאניסטים.

במסגרת הקורס הסטודנטים נחשפים לטקסטים ספרותיים שעיקרם דו-שיח

אנושי וסיפורים על רופאים ועל מחלות. השיטה משפרת את יכולתם להתמודד

עם מצבים עתידיים תוך הדגמה חיה של תסמיני מחלות.

המפגש הרפואי לפי גישת הנרטיב (ג. ברונר) מדגישה כי The patient story

היא מעין הצהרה על חווית חייו העכשוויים – Ilness החוברת לנתונים שעליהם

ניתן להתבסס כדי להגיע לאבחנה ולטיפול Disease

מחקרים הראו שקורסים אלה הגבירו את רגישותם של הסטודנטים לחוויותיו של

החולה, שיפרו את יכולתם הקלינית ואת יכולתם להתמודד עם בעיות אתיות

מעבר לשיפור בתפישת המקצוע ולהיותם אמצעי לקתרזיס ולהעשרה תרבותית

כך שבוגר הפקולטה יהיה לא רק רופא אלא גם אדם.